שוקי קרומר, מנכ”ל בית העם, מתרגש לקראת פתיחת עונת המנויים החמישית בהיכל התרבות העירוני שהיה שותף להקמתו, מדבר על כהונתו כיו”ר מרצ ומסביר מדוע כיום, הוא מתנזר מפוליטיקה. ויש גם דמעות. ראיון פתוח עם קרומר שבאמת לא הכרתם
התכנון המקורי לראיון עם שוקי קרומר היה אחר לחלוטין, אולם שלוש השעות בהן שהיתי במחיצתו, במשרדים שבבית העם, היכל התרבות העירוני ברחובות – עליו הוא מופקד כבר חמש שנים כמנכ”ל עשו את שלהם ומשיחה על תרבות גלשנו לפוליטיקה, שוחחנו על החיים עצמם, על החיים ההם, של אותו נכד לרבנים מרוסיה, מחד ובנה של אתאיסטית מובהקת מאידך, שגדל בשיכון סלע, נפצע במהלך שירותו הצבאי ביחידת אגוז וכיהן במשך שבע שנים וחצי בהצלחה כחבר מועצה.
ואז, איפושהו בחצי הדרך ביקשתי שנחזור שבע שנים לאחור, ליום ההוא בו אימו, רות, עצמה את עיניה בפעם האחרונה, כשהיא בת 90. שם השתנה גוון קולו, פניו החווירו והוא השתנק, ביקש לעצור את הראיון, כדי לנגב את הדמעות. “אמא שלי הגיעה מברלין בגיל 18 עם מזוודה שהייתה לה ממלחמת העולם השניה. ההורים שלה חששו שתהיה מלחמה ושלחו אותה לארץ. היא נסעה לנהלל שם למדה להיות גננת וחזרה לרחובות לעבוד כגננת במרמורק – ותמורת כל חודש שעבדה, היא הייתה לנה באורווה ואוכלת על החשבון, ממה שהיה. היא הייתה אישה מאוד אינטליגנטית, עד חודשיים לפני מותה מאוד צלולה ומאוד חדה. באחד הימים גילו בבדיקה בבית החולים שיש לה סרטן בקיבה והוא התפשט לכל הגוף. בבית החולים היא אמרה לי שהיא לא רוצה שום ניתוחים, שאין הארכת חיים. לאט לאט מצבה התדרדר ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. בשלב מסוים, אחותי אמרה לה ‘אמא אני משחררת אותך’. היא שכבה שלושה שבועות בהרצפלד ואני זוכר שהייתי בארוחת ערב ביום שישי, הטלפון היה על שקט וכשפתחתי אותו ראיתי שאחותי כותבת: ‘שוקי, חיפשו אותך, אמא מתה” לקחתי את הדברים ונסעתי אליה. ראיתי אותה, נתתי לה נשיקה וסגרתי את הוילון. בכיתי המון, הייתי הילד הקטן שלה”.
קרומר בן ה-66, היה הילד הקטן שלה ושל אביו אברהם, נצר למשפחת רבנים שעלתה מרוסיה. הסב, הרב שלמה יהושוע זלמן היה חב”דניק, שילדיו השתייכו לשומר הצעיר. קרומר, הנכד, גדל והתחנך ברחובות. תחילה בויצמן, לאחר מכן באורט, לא התלמיד המצטיין של הכתה, אפילו לא סיים עם מקצוע ביד, כפי שאביו המסגר חשב שייצא ממנו.
איזו ילדות הייתה לך?
“הייתה לי ילדות נהדרת, בשיכון סלע. חיינו בדירת 48 מ”ר, הוריי, אני הקטן ושתי אחיותיי. אז הייתה טלוויזיה שחור לבן, שיחקנו ברחובות. הייתי בשומר הצעיר תחילה כחניך, אחר כך מדריך. שיחקתי כדור-יד והיו לי חיים מאושרים. אני זוכר שאבא של זהר בלום, שייקה ז”ל, היה מנהל הקבוצה האגדי שלנו, קראנו לו עבדאללה. באופן כללי, הבית שלנו היה מאוד פתוח, מאוד ליברלי. למרות שאמא שלי הייתה אתאיסטית לחלוטין, לצד זאת היא הייתה מאוד ליברלית. אצלנו בבית אף פעם לא היו הבדלים בין בני האדם.
לימים התגייס ליחידת אגוז המובחרת, עבר שלוש שנים לא פשוטות ודווקא אז, כשהיה אמור להשתחרר הגיע הטלפון מהמ”פ. “בארבעה באוקטובר 1973, היה זה יום שישי בשתיים עשרה בצהריים שהגעתי הבייתה, לרחובות, זרקתי את הקיטבג ובשעה שתיים קיבלתי טלפון מהמ”פ שלי ‘תחזור, מתחילה מלחמה’ אמרתי לו: ‘חיליק, מה אתה בא לעבוד עליי?’ והוא אמר לי: ‘שוקי, לא עובד עליך, תתייצב’. גיסי לקח אותי לטרמפיאדה בכביש גהה, בשישי-שבת עלינו לגבול לבנון כשהתפקיד שלנו במהלך היום היה להוביל שיירות טנקים ובלילה להקיף את הטנקיסטים בתצפיות, היינו שם עם זחל”מים משנת תרפופו, אני לא אשכח את הטראומה שהייתה לכולם, בגלל הקורבנות, בגלל שזה לא היה פשוט”.
1973, מלחמת יום הכיפורים, הרבה חללים, הרבה קורבנות. פחדת?
“בוודאי, מי לא פחד? כשיורים עליך פצצה מרמת הגולן, משש בוקר מתחילים לירות עליך פגזים ואתה נמצא ליד סוללת תותחים שיורה עליהם פעם אחת ואתה כל הזמן מטווח ואתה כל הזמן שומע את שריקות הפגזים – גם האתאיסטים הכי גדולים היו מתפללים שם תהלים – כי אין לך מה לעשות. שנה לפני נכנסנו לפשיטה ללבנון וכשחזרנו קיבלנו מטר של אבנים. חזרנו דרך כפר סדיקים בלבנון ואני זוכר את זה כאילו זה קרה היום. נסענו בשביל כשהטנקים נסעו חצי שעה-שעה לפנינו ואנחנו אחריהם, הייתי בזחל”ם שלישי והבתים משני צידי השביל. פתאום ירו אר.פי.ג’י בין שני הזחל”מים, היה רעש מפחיד – ואז התחלנו לירות כמו מטורפים לעבר הבתים, אתה לא שומע כלום, לא רואה כלום ומרוקן 500 כדורים, יורה כמו משוגע כי יורים עליך. לימים הסתבר ששמעו צעקות של בכי של הצד השני ואתה לא יודע כלום וגם לא יכול לעשות כלום. זה היה עצוב אבל זו הייתה מלחמה. גם המחשבה שבסופו של דבר פגעת באנשים שחפים מפשע, כואב לך הלב”.
מה עושה לך המצב המדיני היום?
“המצב המדיני על הפנים, אני שמאלן. כשהייתי מתווכח עם אמא שלי היא הייתה אומרת לי שאני ‘ליכודניק ימין ימין’ והייתי אומר לה שהיא ‘חדש’. אמא שלי הייתה מאוד ערכית. אני לא רוצה להשוויץ אבל אנשי השומר הצעיר הם מאוד ערכיים, חונכנו בצורה טובה של ערכים, של יושר, של אמינות, של פתיחות – לספר הכל גם כשאתה נכשל. ואני אומר לך, המצב על הפנים. מבחינתי להחזיר להם את הכל, כולל ירושלים המזרחית שכבר ממילא לא שלנו, אין שום ישראלי נורמלי שמסתובב שם. הפיתרון ידוע לכולם – בסופו של דבר הפיתרון יהיה גבולות 67 עם חילופי שטחים. צריך להגיע כבר להסדר, הרי אנחנו הקמנו את החמאס ואנחנו הקמנו את חיזבאללה, כי תמיד לא הגענו להסדר. כמובן שגם הם היו אשמים, אם הם יוצרים לעצמם כנופיות או קבוצות יותר קיצוניות ברור דבר אחד שאם אנחנו נעשה מצור על עזה בסופו של דבר כל אלה שאין להם כסף לאכול – אם לא היו עם החמאס, יהיו עם החמאס”.
יהיה שלום?
“יהיה שלום! אני לא יודע להגיד לך מתי, אבל יהיה שלום, העניין הוא שהצדדים לא אמיצים. הצד שלהם לא אמיץ וגם שלנו. אנחנו מדינה, הם לא מדינה. הרי תהיה להם מדינה פלשתינאית, השאלה היא מתי זה יקרה ואחרי כמה עשרות אלפי הרוגים. אני לא בא ואומר שהם צודקים או אינם צודקים, אנחנו הריבון עכשיו ואנחנו צריכים לבוא עם הצעות אמיצות, עם הסדרי ביטחון טובים”.
איך יגיעו להסדר? הרי מצד אחד, ילדים בני 4, 5 ו-6 צועקים ‘אללה אכבר’ ומהעבר השני ילדים בני 4, 5 ו-6 מקבלים מתנות בשמיים, בדמות עפיפונים בוערים.
“אין כאן בכלל ויכוח, אני נגד עפיפונים בוערים. אני יותר קיצוני ממך ומבחינתי עפיפון בוער זה כמו רקטה. אני הייתי בג’באליה כמה חודשים לפני האינתיפאדה השניה כשבא ילד מג’באליה שראה שהסתובבנו שם – וראינו שם את הביוף עולה על גדותיו, אין אוכל, אין חיים, הכי מסכנים בעולם – מה הילד יכול לעשות? אז מלמדים אותו להרוג את היהודים. החמאס לא מדינה אבל הוא שולט על עזה. ברור לי דבר אחד: שצריך להגיע עם החמאס להסדר. סדאת היה גדול האויבים, הכי הרבה קורבנות היו לנו בתקופה של סדאת אבל הגענו לשלום, לא נהרג חייל אחד בגבול המצרי עשרות שנים. אפשר להגיע לשלום רק עם אויבים. עם ידידים לא בעיה להגיע לשלום ואלה לא סיסמאות. בתור ישראלי ציוני אני אומר לך שהכי טוב לנו שיהיה להם טוב כי אם יהיה להם טוב גם לנו יהיה טוב ואני אומר את זה באופן אגואיסטי. מה שיהרוג אותנו פה זה לא הטרור, מה שיהרוג אותנו זה מה שקורה במדינה שלנו, אחד עם השני, המדינה מושחתת, המדינה בלי ערכים, מילה זה לא מילה. מה מדבר היום? כסף, כמה יש לי יותר דונמים, כמה כסף יש לי, הון שלטון”.
“השמאל הוא לא רק ערבים ויהודים”, אומר קרומר שהנושא קרוב לליבו עד מאוד. “אומרים לי ‘אתם שונאים דתיים’ ואני אומר איך זה יכול להיות הרי המשפחה שלי מצד האבא רבנים. שולמית אלוני חרטה על דגלה שכל האזרחים שווים כך שאני אף פעם לא נגד דתיים, אני נגד כפייה כלשהי לא אכפת לי איזה, נגד כפייה דתית ונגד כפייה חילונית. כשהייתי חבר מועצה ושימשתי כיו”ר מרץ ברחובות בתקופה שיו”ר המפדל היה מנחם קליין, הוא יחד איתי הפגין שלא יסגרו לנו את דרום העיר ומצד שני, ביום שישי אחד כשדה שליט פתחו את הקיוסק אני אמרתי לסגור אותו. משני הצדדים אני בעד סטטוס קוו, היה פתוח? שיישאר פתוח!”.
נו, אז מתי אתה חוזר לפוליטיקה?
“לא חוזר. פוליטיקה מבחינתי זו מדינאות. כשהייתי מחזיק תיק הספורט, תקציב הספורט היה על הפנים ואז באתי לחבר מועצה מאוד מוכר וותיק, אמרתי לו שתקציב הספורט על הפנים ושנבקש מיליון שקלים. הוא אמר לי ‘בוא נבקש 100 אלף שקל’ -זה פוליטיקאי? או שאתה הולך כמחזיק תיק עד הסוף או שתלך משם. אם אתה לא עושה את העבודה כמו שצריך – אל תבוא יותר למועצה. חבר מועצה זו שליחות אמיתית ואם אתה יכול לעבוד ולעשות למען הציבור – תעשה. אם לא, כדי להגיד ‘אני חבר מועצה’ – את מי זה מעניין? הייתי שבע שנים וחצי חבר מועצה, עד יוני 2011. עבדתי עם שוקי פורר ועבדתי עם רחמים מלול, הייתה לי עבודה מצוינת, קידמתי את נושא התרבות והספורט יחד עם רחמים, העלינו את תקציב התמיכות והמענקים, הייתה עבודה על הכיפאק אבל אחרי שבע שנים וחצי ואחרי שבתור חבר מועצה השגתי המון דברים והאמנתי במה שאני עושה, כשהתחתנתי בפעם השניה החלטתי שדי, רציתי לחיות גם עם האישה, חשבתי שאהיה יותר בבית, אבל האמת היא שרוב היום אני בעבודה ונהנה מכל רגע כך שעכשיו אין לי מה לחזור לפוליטיקה, עכשיו אני נהנה בתפקיד שלי”.
אולי מישהו דאג להזיז אותך, להרחיק אותך?
“לא, ממש לא. פוליטיקה לא מעניינת אותי עכשיו. ביוני 2011 התפטרתי מיוזמתי. רציתי אז להיות מנכ”ל החברה העירונית, ניסיתי לבטל את תקופת הצינון ולא הצלחתי. אמרתי ‘תודה רבה’, אחרי שלושה ימים התחתנתי וקמתי כמו חדש. תראי, אני מבין בפוליטיקה ואת שואלת אותי אם אני חוזר. בתור מה אני יחזור? בתור חבר מועצה? זה לא מעניין, די, מיציתי. יש ראש עיר נהדר בחמש השנים הקרובות לפחות, יש סגנים על הכיפאק, מה מעניין להיות חבר מועצה? הבחירות משעממות לגמרי. אותי מעניין להיות פה, בהיכל התרבות, להצליח. אני איש מרץ ואני אמשיך להצביע מרץ”.
***
אין ספק כי הקמת בית העם ברחובות הינה דבר ענק. “בית העם תפס”, הוא אומר בגאווה ומוסיף חיוך של ניצחון. “אנחנו בין חמשת היכלי התרבות המובילים בארץ, אין היכל תרבות אחד בארץ שיש לו חוץ מ-9 סדרות תיאטרון עוד 16 סדרות שונות. כשראש העיר ישב איתי בזמן המכרז הוא אמר לי ‘אני רוצה שהבית הזה יהיה הבית של כולם’ – ואת זה אני לא שוכח. נכנסנו בענק, נתנו סדרות שכמעט כולן ממשיכות היום, הוספנו כל פעם עוד ועוד סדרות, כל האוכלוסיות יכולות ליהנות פה, זה הכייף וזו ההנאה”.
לא כל האוכלוסיות, בשישי אתם לא עובדים.
“עובדים בשישי עד כניסת השבת ואחרי יציאת השבת. זו מדיניות ואני לא מתווכח על המדיניות. מה שמפריע לי זה דבר אחר: בקיץ השבת יוצאת מאוחר ואי אפשר להכניס תפאורה קודם, לכן הרבה מופעים אין לי בשבתות, כי לא מוכנים להקים תפאורה בשישי. מלכתחילה אני הייתי בעד שבית העם יוקם בפארק המדע ושיהיה פתוח שבעה ימים אבל אני פקיד בכיר ואני זוכר שרחמים אמר לי במהלך הישיבה על ההחלטה לפתוח את בית העם ‘תזכור שאתה לא פותח בשבת’ ועניתי לו שאני בסך הכל פקיד. אני לא פוליטיקאי יותר, אני לא קובע. ברור שהאולם הזה יהיה סגור שישי-שבת ולא משנה אם אני אוהב את זה או לא. ברגע שאתה פקיד – אתה מבצע את ההוראות לפי המדיניות. יש פה מלא תרבות. רחמים מלול עשה כאן משהו מדהים, אם לא רחמים מלול – לא היה נבנה עדיין היכל תרבות. עשרים וחמש שנה רצו להקים את בית העם ולא הקימו. אם הוא לא היה לוקח מוטיבציית שיא והחלטה שבתוך שלוש שנות תכנון ובניה זה לא היה קורה. הוא הלך איתנו כמו גדול, נענה לכל מבוקשנו. כשהייתי חבר מועצה בא אליי תמיר פיינשטיין ואמר לי ‘אני יודע שאתה רוצה שזה יהיה בפארק המדע אבל אם נעלה את ההצעה לעשות את זה פה אתה תהיה בעד?’, עניתי לו שכן, ‘אם אלה התנאים אז כן'”.
מהי תרבות עבורך?
“בשלושים השנים האחרונות אני עוסק רק בתרבות. בשנת 1984 היה לי משרד לאמרגנות, עשיתי המון אירועים ולא אהבתי את המקצוע אז אחרי ארבע שנים הקמתי את המתנ”ס בבית אריה מעבר לקו הירוק, אחר כך הקמתי את בית התרבות ברחובות עם מאה וחמישים עובדים, לאחר מכן היו לי קייטנות במשך חמש עשרה שנה ואחר כך הייתי מנהל מרכז הנופש וספורט. אין לי בעיה שיגידו עליי שאני חולה תרבות. כן, אני חולה תרבות”.
חולה פוליטיקה ותרבות.
“חולה תרבות קודם כל, באמת”.
מה יספק אותך?
“שהיכל התרבות יתקדם ויילך קדימה, שיהיה המוביל בארץ, שיכירו בו בכל מדינת ישראל ובוודאי שברחובות. בית העם זה הדבר הכי טוב שקרה לרחובות וזה לא היה קורה בלי ראש העיר ובלי דורון מילברג ובלי עודד עמרם ובלי יוספה חליבה שעושים עבודת קודש כל אחד מהם. בסופו של דבר כל רעיון טוב צריך לדעת ליישם”.
הרעיון הזה עולה הרבה כסף לעיר. מתי היכל התרבות יהיה רווחי?
“בחיים לא, באף מקום. היכל תרבות מתוקצב בשלושה עד שישה מיליון שקלים בממוצע. התחזוקה של מתקן כזה וכח האדם הדרוש זה לא דבר פשוט. חלק מהארנונה של העיר זה למען חינוך, למען תרבות, למען רווחה – את משלמת על זה. תרבות זה חלק מהעניין למרות שתרבות זה חלק הפסדי עבור העיר אבל האנשים כאן עובדים קשה מאוד בשביל להביא תרבות לעיר, עבור התושבים. בתור מנכ”ל היכל התרבות אני יכול לומר לך שאני אוהב תרבות, כייף לי כל יום שאני כאן, אני עובד הרבה שעות אבל זה מאתגר אותי, יש המון פרויקטים חדשים. בוועדת הרפרטואר יושבים אנשים נפלאים שבוחרים הצגות נפלאות, יש כאן עובדים נפלאים, יש פה כמובן את יוספה, מנכ”לית החברה העירונית, יש פה מנהלים נהדרים שעובדים מכל הלב עבור הציבור”.
מה החלום שלך?
“להיות בריא עד גיל מאה, יחד עם אישתי נוריתי ומשפחתי וכמובן להמשיך לעסוק בתרבות כל החיים, כאן ברחובות. אני אוהב את העיר שלנו, את התושבים, את האנשים, את חיי התרבות בעיר רחובות. תראי, הפספוס שלי הוא שבאופי שלי אני לא יכול להיות במקום אחד 20-30 שנה, יכול להיות שאם הייתי מתמקד בדבר אחד היו לי יותר חסכונות ויותר נכסים ופנסיה יותר טובה – אבל נהניתי מכל רגע שעשיתי בחיים. כשאתה מקים מתנ”ס, אגף תרבות, קאנטרי קלאב, שותף בהקמת היכל התרבות – אין יותר מזה. זה כמו תינוק שאתה מגדל. לכמה אנשים בחיים היו את הרגעים האלה?”.
