“הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה – בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ” (תהילים קכ”ו, פסוק ה׳).
“החיבור השנה בין שמחת תורה לחג מתן תורה, קשה וכואב ולא נתפס.
תפילת הגשם אותה נושאים ביום השמיני של חג הסוכות לא נשמעה, האדמה בה זרעו נספגה בדמעות ואיש אינו קוצר את שדותיו בשמחה. ואיך בכל זאת נוכל למצוא נחמה ותקווה ואופק בתוך ימי החג האלו?
בחג השבועות אנחנו קוראים את מגילת רות, המספרת על רות המואביה שיכולה הייתה להשאר בארץ מולדתה ועם משפחתה, אך בוחרת ללכת אחרי נעמי חמותה ולא להשאיר אותה לבד במסע הקשה אליו היא יוצאת בעל כורחה. “אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה, וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר, וְלֹא הֶתֵּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה? לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים” (רות רבה פ”ב י”ד). רות עושה חסד גדול עם נעמי, ולימים הופכת לחוליה משמעותית בשרשרת מלכות דוד.
ואולי זה הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים וצריכים לקחת מהימים האלו, בין שמחת תורה לחג מתן תורה. את כל מעשי הגבורה והחסד שנעשו ונעשים כאן. את מי שסיכנו את עצמם וחילצו מהתופת נערות ונערים שכלל לא הכירו, את מי שיצאו לעבוד בשדות בדרום ובצפון אשר אותם לא זרעו, את מי שתרמו והסיעו ובישלו ועטפו ותמכו וסייעו בחזית ובעורף בלי לשאול דבר, ומי שסיכנו את חייהן וחייהם כדי להחזיר אלינו את מי שנחטפו מאדמתם. ריבוא רבבות של מעשי גבורה, צניעות וחסד.
ובתוך הימים האלו, נכנסתי ביראת קודש לתפקיד החשוב שהפקדתם בידי, עם חזון בהיר ותכניות רבות ורצון עז לחולל כאן שינוי עמוק. ספירת “ימי החסד” שלי נקטעה שוב ושוב, במלחמה שלא נגמרת, בלוויות קורעות לב, בבעיות שמצריכות פתרון מיידי ובהול ואני עוזב הכל ונדרש להן.
בימים האלו וודאי שמתם לב כי בשונה מתמיד אני פחות זמין, פחות כותב ומעדכן ופחות נגיש עבורכם ועבורכן. אבל אלו ימים של קביעת סדרים חדשים, נהלי עבודה מעודכנים, למידה מעמיקה בכל נושא ונושא וחישוב מסלול מחדש בכל תחום. אני חורש כל תלם, זורע בדמעה ומאמין ויודע שלא ירחק היום וכולנו נקצור את הפירות בשמחה ורינה.
גם רעייתי הצטרפה ליוזמה להכין את עוגת הביסקויטים שהחטוף מרחובות נמרוד כהן כל כך אוהב:
אני מסיים בתפילה להחלמתם של הפצועים, לשובם לשלום של החיילות והחיילים, ולחזרתם הביתה של כל החטופות והחטופים, מאחל לכולנו חג שבועות שמח וימים של אחדות וחסד”
