ללי אמו ספדה לו:
הספד של אמא על בן:
התורה נדרשת בכלל ופרט וכלל.
המדינה הזאת נדרשת בכלל ופרט וכלל.
נדרשת תרתי משמע.
נדרשת, נתבעת אבל גם מוסברת, מבוארת.
ואתה, סעדיה, היית כלל, וגם פרט, וגם כלל
הכלל קודם. תמיד קודם.
האחר הוא אני במובן האמיתי.
תמיד שמת את עצמך אחרי האחרים.
אפילו את השם שלך נתנו לך כדי לשמח את פפה.
בשמחת תורה עלית על מדים בלי לחשוב פעמיים.
הכלל, העם, היה זקוק לך.
גם כשקראו לך בפעם השנייה, הפעם לעזה, התייצבת.
פתאום קם אדם בבוקר הוא מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת.
אז הלכת.
אבל היית גם פרט.
הבן הפרטי שלנו
הבעל הפרטי של רחלי
האבא הפרטי של הללי וינון
האח הפרטי של אברהם, הלל, מעיין, נעם ואלנתן
הנכד הפרטי של ממה.
זה שדואג, שמכבד, שמצחיק, שמנצח בכל וויכוח.
יש פירוש נפלא שאומר שתקיעות השופר הן בעצם זכר לבכי הגדול של שרה אימנו כאשר מלאך המוות סיפר לה שבנה יצחק מת. לפני שפרחה נשמתה.
שרה אימנו החליטה למות ברגע הזה כמו רצתה להעביר מסר להקב”ה: יש ניסיונות שלא ניתן לעמוד בהם. תדע לך את זה, מלך מלכי המלכים.
יבוא יום, אומרת לנו שרה אימנו, בו אימהות יהיו מוכנות לשלוח את בנם לקרב על הארץ הזאת.
אל תשלח ידך אל הנערים האלה, אומרת שרה אימנו.
אבל ה’ שלח ידו.
והלילה בכינו בכי שדמה לקול השופר.
אבל לא פרחה נשמתנו.
כי יש לנו משימה. סעדיה התווה לנו אותה.
לא היה אדם שבו המימד הכללי והמימד הפרטי היו כל כך אחד.
שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד: ואתה, נאמן לאחדות ה’, חיפשת את האחדות בעולם.
אחדות הקודש של התורה והקודש של הצבא
אחדות הבית הפרטי והבית הלאומי
הבנת, חקרת, דרשת למצוא את האחדות במציאות.
בשבועות למדנו יחד על הלוחות השבורים והלוחות השניים.
הרי מה אנחנו חוגגים בשבועות? מתן תורה, נכון.
אבל איזו תורה? התורה השבורה, התורה שבאה לאחר משבר אדיר.
גם אותה חוגגים.
וגם את התורה השבורה הזאת שמים בארון הקודש, בארון הברית, יחד עם הלוחות השניים.
כי יש אחדות בעולם. הכלים השבורים לא ממש שבורים והכלים השלמים לא ממש שלמים.
העם שלנו מחפש אחדות, צמא לאחדות.
אבל הוא גם רוצה להבין מה אנחנו עושים במדינה הזאת אם אנחנו לא מכריעים את הרוע, אם אנחנו לא עוקרים את הרוע מהעולם.
זאת המשימה שהוטלה עלינו לפני אלפי שנים והמשימה הזאת ממשיכה להדהד עד עצם היום הזה.
בני סעדיה היה מוכן למשימה הזאת. קראו לו “סעדיה סעדיה” והוא ענה “הנני”.
הנופלים במערכה הזאת אמרו כולם “הנני”.
הגיבורים שנלחמים ברגע זה ממש בחזיתות הרבות שיש לנו אומרים כולם “הנני”.
קניתי ביקר לי מכל את הזכות לזעוק להנהגה שלנו: מתי תתעלו לגובה של הגיבורים האלה?
מתי יצטמצם הפער בין העם לבין העומדים בראשו?
העם הזה לא יכול להתעלות מעבר למקום בו הוא נמצא. הוא כבר נמצא בעולמות העליונים של החסד, הגבורה והתפארת, והנצח וההוד.
גם אתם צריכים לשאוף למדרגה הזאת.
לפחות לשאוף.
צאו את רגליכם מהבוץ התובעני של השיקולים הזרים והאינטרסים הצרים ותעלו לעם!
אתם חייבים לנו את זה!
סעדיה ילד יקר שלי, הוכחת שאין סתירה בין התורה לבין הזכות לשרת בצה”ל, הוכחת שאין סתירה בין הכלל והפרט. הוכחת שיש אחדות בעולם.
אנחנו מבטיחים ונשבעים לדרוש אותה, גם אנחנו.
◼️ לקבוצת חדשות בווטסאפ – חדשות מהארץ לחצו כאן
■ לקבוצת חדשות בווטסאפ – מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
ללי יקירה
אני קוראת ומאזינה לדברייך הנוגעים,
הספד מעורר השראה לכלל וההבנה שהעולם הפסיד אדם שהוא מודל ומופת בפרט.
יהא זכרו של סעדיה יעקב דרעי ברוך.