פעם נפגשו שתי נשמות, האחת יורדת להתחיל תפקיד בעולם והאחרת מסיימת את תפקידה. אומרת הנשמה היורדת לזו העולה: “תני לי בבקשה טיפ כלשהו, מה קורה שם למטה?” והנשמה העולה עונה לה: “בחמישים שקלים את קונה ציצית ומקיימת מצווה!” “ואם כן, מדוע את שמחה כל כך לסיים את תפקידך?” שואלת הנשמה היורדת, והעולה עונה לה: “עד שאת משיגה את חמישים השקלים האלו, הנשמה שלך יוצאת..”
▪▪▪
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על המגבית הראשונה שנעשתה בעם ישראל זמן קצר לאחר מתן תורה. מאז ועד היום, עם ישראל מלומד (בייסורים וגם) במגביות. המגבית הזו הייתה מגבית משונה מאוד. במגבית זו אספו כסף כדי לבנות כביכול בית לקב”ה, בית עם שולחן, ארון, מנורה ומזבחות. שם ישרה אלוקים את שכינתו, כנאמר: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. ולכאורה לא מובן, לשם מה להגביל את השראת השכינה למקום גשמי מצומצם? האלוקים רוחני, ונמצא בכל דבר ובכל מקום. לכאורה בבניית בית אנחנו רק מצמצמים ומגבילים אותו? שאלה דומה יכולה להישאל בנוגע לתפילה, שהיא בזמננו במקום הקרבנות. יהודי מתפלל לכיוון בית המקדש ולכיוון ירושלים – והרי הקב”ה נמצא בכל מקום, ולמה קובעת ההלכה להתפלל לכיוון מסוים? מה פשר ההגבלה? התשובה היא שהקב”ה הוא בלתי מוגבל, והיותו בלתי מוגבל באה לידי ביטוי דווקא ביכולת שלו לצמצם את עצמו גם למקום גשמי. הרוחני – מטבעו אמור להיות רוחני, אך הקב”ה יכול לקחת את אורו האין-סופי ולצמצם אותו למקום גשמי.
▪▪▪
המשכן מלמד אותנו שאדם יכול להתחבר לדברים רוחניים ולהרגיש רוחני, אבל אם הוא באמת רוצה להתחבר לאין סוף – המבחן האמתי שלו יהיה דווקא בחיי היום-יום, בחיים הגשמיים ובמעשה בפועל. היהדות אינה מעודדת התנזרות ואינה אוסרת התעסקות עם הגשמיות. אדרבה, שש מאות ושלוש עשרה המצוות מקיפות גם את הדברים הכי גשמיים. לכן גם התרומות למשכן היו מכל מרכיבי הבריאה הגשמית, מהדומם, מהצומח, מהחי ומהמדבר. המשכן מלמד אותנו שאי-אפשר לצמצם את הקשר הרוחני שלנו עם הקב”ה רק לתפילה וללימוד התורה. הקשר צריך לבוא לידי ביטוי בכל שלב בחיינו, באכילה, בשינה, בטיול, בעבודה וכן הלאה.
▪▪▪
יהי רצון שה’ ייתן לנו הרבה גשמיות, ואנו נצליח לעשות מכל הגשמיות מקום להשראת השכינה בעולם, וכך נכין את העולם לקראת גאולה אמתית ושלימה.
