הרבנית חנה אביטן כבר 40 שנה דואגת מידי חג למי שידו לא משגת, הגמילות חסדים שלה והנתינה זה משהו בלתי נתפס. אין יום שהיא לא עוזרת למשפחה כזו או אחרת והיא מקריבה עצמה למען התושבים, גם במחיר הבריאות הרופפת שלה. הבית שלה הוא כמו חמ”ל, אליו מגיעים וממנו יוצאים עשרות אנשים ביום. בחודשים האחרונים היא החלה לשלוח סלי מזון למשפחות שנפגעו מהקורונה.
הבית שלה כבר מזמן הפך לבית תמחוי, אליו נוהרים תורמים רבים שבאים להעניק, רובם הגדול במתן בסתר, במקביל מגיעות משפחות כדי לאסוף מזון. מידי שבת היא דואגת לסלי מזון מפנקים לכ-20 משפחות, היא גם דואגת במהלך השנה לערוך בר מצוות לילדים שלא יכולים להרשות לעצמם לרכוש תפילין או לחגוג כמו שצריך את המאורע החשוב. “יש לי מתנדבים בחלקי הארץ שברגע שאני מתקשרת, מחכה לי בפתח הבית הדברים כדי שאוכל לחלק לאותם ילדים”.
לאורך השנים היא חיה ונושמת גמילות חסדים, כל חג היא מצליחה לספק מאות מנות לנזקקים ודואגת לכולם כאילו היו חלק ממנה. בפסח, בראש השנה, בשבועות ואפילו ביום העצמאות ומועדים אחרים היא דואגת לאסוף מצרכים ותרומות וגם תורמת מכספה האישי לפעמים. לאורך השנים אלפי משפחות נהנו מהיד הפתוחה שלה וגם היום היא לא נחה לרגע ומגייסת כל מה שצריך לטובת כל מי שידו אינו משגת.
בכל מקום ולא רק ביבנה, מכירים אותה ובזכות הקשרים שלה היא מצליחה תמיד לספק כל מה שצריך לכולם. מדובר במפעל חיים ושמישהו ינסה לעצור אותה.
הקורונה שיבשה למשפחות רבות את המצב הכלכלי, מה שהוביל אותם לפנות לחנה בעילום שם מהחשש שיזהו אותם. “התחלנו עם 2-3 משפחות שביקשו עזרה, וכבר בשבוע האחרון הגענו לכמעט 20 משפחות. הם מתקשים לשלם את חשבונות הבית וידם אינה משגת. כואב לשמוע שהמצב החמיר עוד יותר”.
חנה מתמודדת ביום יום עם סיפורים כואבים של משפחות שנותרו חסרי כל, אך הפעם היא משתפת שהמצב שונה. “אני לא אשקר, בא לי לבכות. לראות משפחה שלפני הקורונה נתנה להם האפשרות להביא אוכל הביתה, וכיום גם את זה אין, זה שובר את הלב. יש משפחות ברוכות ילדים שהמצב שם עוד יותר מקשה. מתוך הבשר שלי אתן להם אם צריך”.
חנה לא לבדה, ונעזרת במתנדבים רבים: “ברוך השם גם שקשה לי, יש לי המון מתנדבים שעוזרים לי (הרב שלמה מהסרי, ריננה כהן), אני לא יכולה להפסיק, מדובר בשליחות עבורי. רוצה להגיד שבראש השנה מרבים בתשובה, צדקה ותפילה, מעבירים את רוע הגזרה ובמיוחד צדקה למשפחות נזקקות. הקדוש ברוך הוא יחזיר לכל התורמים ויחשיב להם את זה כקורבן בעזרה”.
ילדיה של חנה ראו אותה במרוצת השנים עומלת סביב השעון בנתינה ועזרה, והפעם מבקשים שתנוח: “אומרים לי ‘אמא די’. אני מסבירה להם דבר פשוט–אני לא עושה כלום. יש מתנדבים שמגיעים ותורמים, הבית שלי משרת אותם. כמו שאני נותנת ודואגת לכם, כך גם לשאר עם ישראל, כולנו ערבים זה לזה. הבית שלי יהיה פתוח עד יום מותי”.
הנתינה וגמילות החסדים זורמים בעורקיה, מאז ומתמיד, גם בעלה ז”ל, שהיה רב ושוחט, התווה את הדרך הזו של עזרה לזולת בכל מחיר. כך הם גם חינכו את ילדיהם, על הערך העליון של ‘ואהבת לרעך כמוך’ ולא רק כפסוק יפה אלא למעשה.
חנה מבקשת דבר אחד חשוב: “אל תתביישו. אל תפחדו לגשת ולהתקשר, גם אם זה בעילום שם. אני תמיד כאן, אני לא רוצה שלאף אחד יחסר אוכל על השולחן, או כל דבר אחר”.
