יעל קסנר, היא ניצולת שואה שמגיל 3 עברה את המלחמה במחנה טרנסניסטריה, אוקראינה, באזור בו נולדה ולשם הובאו גם יהודים מרומניה ובלארוס, שנות המלחמה היו קשות מאוד, יעל איבדה את אביה במלחמה שנפטר מטיפוס וגם מי ששרד נאלץ לחיות ממחית תירס במקרה הטוב. כשעלתה עם שרידי משפחתה ארצה ב49′, הגיעו לכפר הערבי הנטוש זרנוגה (היום קריית משה).
יעל נאלצה ללכת ברגל כשעה ורבע לבית ספר “תחכמוני” ורק לאחר עבודה ארוכה בחודשי הקיץ קנתה אופניים יד שנייה איתם נסעה לבית ספר, בלימודי התיכון עברה לתל אביב, עבדה בבוקר ולמדה בערב בתיכון “אלף” ללימודי ערב. לאחר שנים כמנהלת חשבונות, פרשה יעל לטובת חיים בדיור המוגן “לב אבות”, ימי הקורונה לא פשוטים עבורה, היא מרבה להישאר בחדר, למרות שמותר לצאת עם מסכה, ונקודת השיא של השבוע עבורה, היא חילופי המטעמים עם משפחתה, הכוללת בין היתר 22 נינים, היא אופה להם עוגות והם “בתמורה” מביאים לה אוכל לכל השבוע.
את רבקה מליונר המלחמה תפסה כילדה ב9 בטרנסילבניה, אליה ההונגרים פלשו, גם בלי שלטון נאצי, ה”גסטפו” ההונגרי התאכזר לא מעט אל האוכלוסיה היהודית ומנע ממנה מסחר כל דרך פרנסה מכובדת אחרת. בשנת 44′ מגיע רבקה עם משפחתה לאו שוויץ והיא היחידה ששורדת את הסלקציה הנוראית של מנגלה. את השהות הארוכה במחנה היא עוברת בזכות חברה שהייתה גדולה ממנה רק בשנה, ששתיהן ילדות בגיל תיכון נאלצו לעבוד בעבודות פרך, עליהם חטפו לעיתים מכות שסימנים אליהם קיימים עד היום. אחרי צעדות המוות וסיום המלחמה עולה רבקה עם עליית הנוער ארצה.
היום גרה רבקה ברחובות ויש לה נכדים בני המקום, לא פשוט לאף אחד בתקופת הקורונה אומרת לנו רבקה, אבל היא כבר עברה דברים קשים יותר. לרבקה מאוד חסר חוג הזיכרון שיש בעמותת עמך בימים כתיקונם.
חנה אדלר גדלה ביאר, רומניה, והמלחמה תופסת אותה בגיל 4, את אבא מספרת חנה, היא איבדה כבר בתחילה המלחמה שהרומנים יורים בו ובעודו שוכב פצוע, נמנע בעדה לגשת אליו, בשל החשש שגם היא או מישהו מהאחרים יפגע, הזיכרון היחידי שלה מאבא הוא טקס הקבורה שלו. את אימה היא מתארת כגיבורה ששרדה את המלחמה עם 4 ילדים מגיל 1.5 עד 9. החלטה חשובה שלקחה אימם, לא ללכת למקום בו סבתם הייתה, הצילה אותם מהגעה אל אושוויץ. במהלך שנות המלחמה התבקש כל אחד מהילדים לשאת תיק קטן עליו כדי שהמשפחה תוכל לשרוד. בארץ המשפחה הגיעה תחילה לבית ליד ורק לאחר מספר תחנות התיישבה ברחובות, במהלך השנים נפגשת האם עם ידיד שהכירה מרומניה והוא זה שהכיר לחנה את בעלה אתו עברה לבית גמליאל. כיום חנה חיה לבד בבית גמליאל ,לאחר פטירת בעלה לפני מעל לעשור, והיא מספרת שבזכות הדאגה של עמותת “עמך” גם בימי הקורונה, הכוללים שיעורים בzoom, כלי דיגיטלי שלא הכירה לפני כן, היא מצליחה להרגיש הנאה ושיש מי שדואג לה.
