דבר העורכת, ליזה ללוצשוילי < הייתכן שאלוהים שמע את זעקתי השקטה?

בשבוע שעבר גיליתי שהדרכון שלי לא בתוקף. המשמעות: גם אם ארצה לפרגן לעצמי חופשה זריזה, לא יתנו לי לצאת מהארץ. שלא כהרגלי, החלטתי, להזמין תור מראש במשרד הפנים המקומי. פייר? הופתעתי, ה’ ישמור

גלשתי לאתר משרד הפנים (רשות האוכלוסין וההגירה), הזמנתי תור ככל האדם והגעתי לאחד הבניינים הפחות מרשימים ברחוב בנימין המשודרג. האמת היא שהתלונות ברשת החברתית והטענות לאי סדר ושירות לקוי במשרד הפנים ברחובות, בהחלט גרמו לי להתלבט האם לעשות זאת כאן או להגיע לעיר אחרת. החלטתי ללכת על זה, הרי ממילא אני מתגוררת בעיר המדע והתרבות, ממילא משלמת הון תועפות על ארנונה ומגיע לי המינימום הזה. טוב, לפחות כך חשבתי. אם להודות, רגע לפני שירדתי מן הרכב צלצלתי לחבר לא מקומי, חיפשתי קומבינה מקוצרת, שאמתין פחות או שלא אמתין כלל, שמישהו יעזור בסוגיה, בכל זאת לשבת על ספסל רעוע בלי להכיר אף אחד זה לא באמת כזה נעים. “אם אשיג לך תור בראשון לציון תגיעי במיידי?” הוא שאל ואני השבתי בחיוב פלוס חיוך ענק. “אני לא מקנא בך”, הוא אמר, “משרד הפנים ברחובות הוא הכי גרוע שיש, עם השירות הכי הזוי שיש, עם זמני ההמתנה הכי ארוכים שיש”. יופי, ממש רומם את רוחי. מפה לשם, הקומבינה לא צלחה והמשכתי הלאה, כולל הגעה באיחור של מספר דקות. טוב, ככה זה כשהמעלית היא בכלל מהצד השני. אנחנו במעלית, אני ו…הוא, כבן 60, שהגיע בשנית למשרד הפנים. “לא הזמנתי תור והמתנתי אתמול שעתיים וחצי”, אמר לי בעיניים כבויות, מבלי ששאלתי. שעתיים וחצי?!? אמאל’ה! רק המחשבה להמתין כל כך הרבה זמן בכדי לקבל שירות מינימלי עוררה בי חלחלה. בלעתי את הרוק ותהיתי בפניו: “גם אם מזמינים תור מראש זה קורה?”. הוא השיב שבכל מקרה מצפה לנו המתנה ארוכה. נו, מה נעשה, אנחנו כבר כאן, השבתי לו, “העיקר שאנחנו בריאים”. נכון, נכון הוא מלמל. לקחתי מספר כמו ילדה טובה ירושלים והתיישבתי. שניה אחרי (ובאמת שאיני מגזימה), צלצול הקורא לי להגיע לעמדה מספר 7. הלם! הייתכן שאלוהים שמע את זעקתי השקטה? ה’ ישמור! הייתי כל כך המומה מהמהירות בה התקבלתי שתהיתי לפשר הדבר. נציגת השירות, רעות אהרון (שהייתה אדיבה וסבלנית לאורך כל שהותי) הסבירה כי הזמנתי תור במערכת הממוחשבת וכשמזמינים תור מראש, מתקבלים בזמן. השירות הנפלא הזה, בהחלט חינך אותי  – הרי הייתי מוכנה לנסוע לעיר אחרת בכדי לקבל שירות קומבינה, זוכרים? הרי קראתי את ההתכתבויות ברשת של ה’לא מרוצים’, זוכרים? הרי הקשבתי לאיש מהמעלית שהבהיר לי כי אשהה שעתיים וחצי במקום, זוכרים? מהניסיון הזה למדתי לקח: לא לשפוט לפני שמנסים. החיים הם כמו מתכון לעוגה: אם תפעל בדיוק לפי ההוראות, סביר להניח שהדבר ייצא לטובה. לאחר השירות אגב, ביקשתי לדבר עם מנהלת הסניף, עדנה קריטי. סיפרתי לה על השירות הנהדר של רעות והיא הסירה את עיניה מהנייד שהורה לה על השעה שעליה לנעול את המשרד. היא הייתה מאושרת לקבל ריקושטים חיוביים “סוף סוף”, כהגדרתה. “כל הזמן אנשים כאן רק מתלוננים ואני תמיד מבקשת שיזמינו תור ויתקבלו במהרה. עד שמישהו אומר מילה טובה לוקח המון זמן וחבל – הצוות כאן עושה עבודה נהדרת ומשתדל לתת את השירות ברמה הכי גבוהה”, היא אמרה בעיניים נוצצות. הסיפור הזה הבהיר לי שבשורה התחתונה, אם נפעל לפי מה שאנחנו רוצים, כנראה שלא תמיד נצליח לסמן וי על המטרה, אבל אם נפעל לפי ההוראות סביר מאוד להניח, שלא רק נשיג את המטרה אלא נשיג אותה בהקדם – והדברים הללו תקפים בכל מצב ובכל עניין. אגב, קל לכולנו לפרסם פוסט ברשת החברתית, אנחנו פותחים את המחשב, מקלידים כמה קשקושים, לוחצים אישור והופ – כל העולם ואישתו רואים את השטויות שלנו אבל תעצרו שניה ותחשבו על האנשים האלו שצריכים לתת לנו שירות ציבורי, על הקלות הבלתי נסבלת שכולנו יכולים בשניה להרוס להם את השם והפרנסה בגלל שאולי אנחנו לא התנהלנו כראוי – ואם היינו מתנהלים מראש כשורה, כנראה שדברים היו נראים אחרת. דירבאלאק, תחשבו על זה.

שבת של אהבה ושלום לכולנו

שלכם, ליזה