בחייהם ובמותם לא נפרדו: עין לא נותרה יבשה בבית העלמין בגן יבנה, בלוויתם המשותפת של בני משפחת קוץ שנרצחו באכזריות על ידי בני עוולה במתקפת החמאס – מתקפה שהתרחשה ביום שבת, 7 באוקטובר 2023, תאריך אותו מדינת ישראל תנצור בספרי ההיסטוריה.
חמשת בני המשפחה – ההורים אביב וליבנת, בתם החיילת רותם והנערים יונתן ויפתח – נטמנו זה לצד זה, בארונות עטופים בדגלי ישראל, תחת מטחי כבוד ודמעות שזלגו ללא הרף. אבי המשפחה אביב היה סמנכ”ל בחברת הייעוץ אביב, האם לבנת עבדה כגרפיקאית, בתם רותם הייתה מפקדת כיתת טירונים בבה”ד 7 של חיל התקשוב. יונתן ויפתח תלמידים בכפר הירוק. יונתן בכיתה י”א, ויפתח, תלמיד כיתה ט’. ללוויה הגיעו רבים מחבריהם, חלקם שיחקו עמם באקדמיית הכדורסל של הפועל תל אביב כשהם לבושים בחולצה אדומה.
בני, אביו של אביב: “מאיפה מתחילים להספיד ולדבר על חמישה בני המשפחה היקרים ביותר. את מי לבכות קודם? איך אפשר? את הנערים התמירים או אולי את היפה שלנו? ואולי נבכה על לבנת האמא שמגנה על ילדיה? וליבי ונפשי מבכים את הילד הבכור שלי, אביב, שכולו לב זהב. ומול החמישה האלה עולה בי המשפט האיום: אהוביי, מי יתן מותי תחתיהם”.
תמר, אימו של אביב. “משפחה אהובה שלנו. לא פיללתי שאצטרך להספיד אתכם. אביב, נולדת בצבעי אביב ערב ליל הסדר 1970. היינו הורים מאשרים אתה גדל מול עינינו. במקום עלים היו לך ידי זהב. בית חלומותיכם שיחד תכננתם עומד ריק, מיותם, משקיף על הגדר, אל הבתים שמנגד שם גדלו מפלצות אל רצועת השחור והרוע.בשבת אחת, במקום שהיה ביתכם, נגדעו חייכם. ואתה הספקת לחבק את כולם, עטפת אותם, אולי להגן. הפעם לא הספקת, ואנחנו נותרנו בוכים ומיותמים”.זיו, אחיה של ליבנת הי”ד אמר: “איך אפשר לקבור חמש נפשות טהורות? איך אפשר לקבור את יפתח עם תלתלי הזהב, עם נפש עדינה? איך אפשר לקבור את יונתן, מושא להערצה לכולם? אמרתי לך תמיד שלא מאוחר להחליף קבוצה, עכשיו מאוחר מדי. איך אפשר לקבור את רותם שהכניסה אור ושמחה? כולנו גאים בך. איך אפשר לקבור את אביב? תמיד היית אב למופת, עד קצה המדינה רדפת אחר ילדיך לצלם ולהיות, היית שם עד לרגע האחרון והגנת על ילדיך. איך אפשר לקבור את לבנת? ליב, כל פעם שסיפרת שאני אחיך הייתי מנופח מגאווה. הזמנת אותנו לשבת הארורה הזאת לקיבוץ. אתמול הילדים ביקשו ממני לשיר ‘יש לי ציפור קטנה בלב’. משפחה יקרה, יש לי עכשיו חמש ציפורים בלב”.
עדי, אחותה של ליבנת אמרה: “אהובים יקרים, איך כותבים הספד אני מנסה לחבר מילים, לדמיין אתכם, לשמוע את הצחוק המתגלגל שלכם. אני לא מצליחה לעכל את גודל הכאב. לימדתם אותי ואותנו מהי משפחה שעושה הכל למען השני. לבנת ואביב, גידלתם ילדים שחשבו אחרת, שהיו מלאי אהבה, שידעו שיש להם הורים שיעשו הכל למענם. אחותי, לבנתי שלי, האור בחיי כפי שהיית אומרת, אני משננת מדי יום את המילים שלך. את תחסרי לי בכל רגע. אני פשוט מתגעגעת אלייך ואת חסרה לי ככ אני אוהבת אתכם כל כך”.
שרון, אחותו של אביב: “אביבי שלי אהוב ליבי. היה לי את האח הכי טוב שיכולתי לבקש. גדלנו בקיבוץ בימים של פשטות ושמחה. מרחבים ושדות פתוחים. הקיבוץ היה לנו לעולם הגדול, ואתה היית ילד של אור ושיער זהוב. איזה אח היית לי. לימדת אותי את כל סודות הצילום, הכרת לי את המוזיקה שאהבת לשמוע. דאגת לי תמיד ושמרת עליי. כולם אהבו אותך. ידעת לדבר עם כל אחד במילים שלו. תמיד צחקנו שההליכה שלך על מדרכות הקיבוץ לוקחת שעות, כי שוחחת עם כולם. היית אב מסור, קם מוקדם בבוקר להכין לילדים ארוחות. לא התפלאנו שמצאו אותך מחבק את כולם, כי אהבת את כולם עד בלי די. היית דוד מקסים ואוהב”.
“לבנתי. אהובה וטובת לב”, הוסיפה. “תודה שלימדת אותי איך להעז ולנסות. תודה על הנדיבות. הספקת כל כך הרבה. בשבוע הבא היית אמורה לחגוג יום הולדת 50. שאלתי מה תרצי למתנה – אמרת שלא תרצי מתנה, אלא שכל אחד יתנדב שעה אחת ביום. והנה הבקשה שלך יוצאת לאור – תעשו מעשה אחד טוב של חסד”, הוסיפה. “לא יהיו יותר פגישות משפחתיות צוהלות. ולא תהיו יותר. כל אדם הוא עולם ומלואו ואתם הייתם כל עולמנו. הלב שלנו שבור ואין לנו נחמה”.
