עיריית אשקלון קיימה את הערב המרכזי לציון שנה לשבעה באוקטובר בסימן מורשת וגבורה במעמד משפחות שכולות, משפחות חטופים, שר המורשת עמיחי אליהו, ראש העיר תומר גלאם, כוחות וארגוני חירום והצלה, מתנדבות ומתנדבים ותושבות ותושבי העיר.
לאורך הערב המרגש, אותו הנחתה לינור אברג'ל, נחשפנו לסיפורי גבורה לצד סיפורי זיכרון, גילויי סולידריות לצד סיפורי שכול ויגון ואחדות לצד תקווה. מבין היושבים בקהל הוארו שתי גיבורות, פראמדיקית מד"א ספיר גניש ולוחמת מג"ב, יעל גוטליב, שתיהן תושבות אשקלון, שנעמדו וסיפרו את סיפור הגבורה העוצמתי והמרגש שלהן. הזמר קובי אפללו הגיח גם הוא מהקהל ונעמד לצדה של גניש כשהוא שר את שירו 'מכתב לאחי'. בסיום דבריה של גוטליב עלה לבמה הזמר עמיר בניון ושר את 'ניצחת איתי הכל'.
גד סובול, יקיר העיר אשקלון ותושב העיר, סיפר את סיפורו כסבם של החטופים זיו וגלי ברמן ולא הותיר עין אחת יבשה. כשעלה לבמה, ביקש מהקהל להדליק את הפנסים במכשירים הניידים שלהם על מנת להאיר לזיו וגלי את דרכם הביתה. "יש לי רק בקשה אחת, עזרו לנו, ליעל ולי, להחזיר את הבנים הביתה. הדליקו את האור במכשירים הניידים שלכם ובואו נדליק להם את האור בדרך הביתה. בבקשה, אל תשאירו אותנו לבד". בסיום דבריו המרגשים, עלה אברהם טל להופיע בשירו 'אורות'.
הזמרת רוני דלומי ריגשה כשהקדישה את שירה 'שלחי אותו' ללוחם סמל אורי אשכנזי ז"ל, שנפל בעזה, ובמכתב שהותיר לפני מותו כתב כי הוא רוצה שרוני תשיר את השיר הזה בהלוויה שלו. השיר הוקדש לאורי ז"ל ולכל חללי ונופלי מלחמת חרבות ברזל תושבי העיר אשקלון ותמונותיהם הופיעו בזו אחר זו מעל הבמה.
בסיומו של הערב עלה אברהם טל לבמה ביחד עם מקהלת ילדים, תושבי העיר, ויחד הם שרו את השיר 'מחוזקים לעולם'. עוד הופיעו על הבמה הזמרת נרקיס, נתן גושן ובניה ברבי שריגשו את הקהל בשירתם הנוגעת וחיזקו את תושבי אשקלון על עמידתם האיתנה. הזמרים המקומיים ציפי משהיד ושי הראל הופיעו גם הם על הבמה בשיר להאמין ובשירת התקווה.
עוד במהלך הערב הוקרנו סרטים בהם הופיעו גיבורות וגיבורים, תושבי העיר, מכוחות הביטחון והחירום, אוחזים בדגל ישראל ומיישרים מבט למצלמה וכאלו המתארים את העשייה העירונית והיוזמות האזרחיות וההתנדבותיות במהלך המלחמה.
לערב היו שותפים משרד המורשת, בראשותו של השר עמיחי אליהו ומשרד התרבות והספורט, בראשותו של השר מיקי זוהר.
שר המורשת, עמיחי אליהו: "שנה של כאב, של געגוע, של זעם וגם של תקווה. בשמחת תורה שמיני עצרת, קולות הירי הדהדו, אבל ברגעים האלה, האפלים ביותר, ראינו אור גדול שבוקע מהלב היהודי, אותו אור שהאיר את דרכנו לאורך אלפי שנות ההיסטוריה, זה האור של עם ישראל שיכל את כל האתגרים מול כל הרוע שנמצא בעולם. זה אור של תקווה, זה כוח של המורשת שלנו. אנחנו כותבים את הפרק בהיסטוריה לדורות הבאים, כשנשיר את התקווה אנחנו לא רק שרים מנגינה אלא מבטאים את המהות של קיומנו. כל מילה היא הבטחה ושבועה, עוד לא אבדה תקוותנו. התקווה להחזרת החטופים, לניצחון של צה"ל, לרפואה של הפצועים. כאן מאשקלון, נמשיך להאיר באור גדול. יהי זכרם של גיבורינו ויקירנו ברוך. עם ישראל חי!".
ראש העיר, תומר גלאם, בנאומו: "באותו בקר שבת, אלפי מחבלים חמושים, שטופי שנאה וחדורי זדון, חדרו לשטח ישראל ובצעו באחינו ואחיותינו מעשי זוועה בלתי נתפסים. משפחות שלמות נרצחו בביתן, צעירים חפים מפשע נטבחו בפסטיבל מוזיקה, חיילות וחיילים נרצחו בבסיסים, קבוצים שלווים הפכו לזירות קרב עקובות מדם. מאות אזרחים נחטפו ונלקחו בשבי, ביניהם קשישים, נשים וילדים.
"התמונות, הקולות והמראות מאותו יום צרובים היטב במוחנו ובלבבות של כל אחת ואחד מאתנו. אנו זוכרים את הקורבנות, אנו זוכרים את עזי הרוח שנהרגו בזמן שנסו להציל עוד נפש אחת בישראל, אנו זוכרים את הלוחמות והלוחמים מכל זרועות הבטחון שמסרו נפשם כדי להגן על בטחוננו ועל גבולות ארצנו, ואנו זוכרים גם את כל אלו שעדין לא שבו הביתה. 101 חטופות וחטופים. כל אחת ואחד מהם הוא עולם ומלואו. כל אחת ואחד מהם חסרים לנו כל כך.
בתוך החשכה הנוראה והגדולה שהכתה בנו, בין מסך הדמעות, זעקת האמהות ושברי החלומות, החלו להפציע קרניים של אור, קרן אחר קרן, ניצוץ אחר ניצוץ, ראינו גבורה אדירה של תושבות ותושבים, ראינו אנשים שסכנו את חייהם כדי להציל אחרים, שפתחו את ביתם ואת לבם לפצועים, לנמלטים ולמפונים, ראינו את כוחות הבטחון שלנו נלחמים באמץ להגן על תושבינו, ראינו גלויי סולידריות וערבות הדדית מעוררי השראה והערצה, ראינו את עם ישראל מתאחד, תומך, מושיט יד לעזרה, אחד לרעהו, ראינו גל עצום של מתנדבים שסייעו בכל דרך אפשרית, ראינו את הרוח הישראלית נושבת בעוצמה, ראינו אחדות, ראינו תקוה!
"האויבים שלנו לא רוצים אותנו פה, אבל דווקא מפה, מהעיר שלנו, האהובה והמופלאה, שאיבדה כל כך הרבה, שספגה כל כך הרבה, עיר שהיא סמל לחסן, לאיתנות, להתחדשות ולעתיד טוב יותר, דוןקא מפה, אנחנו נגיד להם אנחנו כאן, היינו כאן מאז ומעולם וכאן נשאר, זהו ביתנו, גם אם הוא בוער, גם אם מתגלעות מחלוקות בינינו, ברגע האמת, כשאויבנו קמים עלינו לכלותינו, דור אחר דור, יש בינינו אהבה והיא תנצח, יש בינינו אמונה והיא תתחזק, יש לנו תקווה והיא תתגבר על הכל. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
