אילן מנגיסטו, אביו של אברה, שיתף את תחושותיו הקשות ועל כך שהממשלה מפקירה את בנו ששבוי בידי חמאס מספטמבר 2014. ״ב-2012 אחי מיכאל נפטר, זו טרגדיה שמלווה את המשפחה עד היום, אבל מי שלא יכל להשלים עם מותו היה אברה. כבר בשבעה ראינו את השינוי שהחל באברה שהתחיל להסתגר ובקושי היה משוחח איתנו עד שהגיע למשבר נפשי ונאלצנו לאשפז אותו”.
“אני הראשון שקבלתי את בשורת האיוב שאברה חצה את הגבול לעזה בלי דעת. לא אשכח את הרגע הזה לעולם, אני זוכר גם שהאשמתי אותו. ריבונו של עולם לא מצאת איפה ללכת ? דווקא לעזה?!. היום אני יודע שאני לא יכול לשפוט אותו. אדם במשבר נפשי לא מודע למעשיו ולסכנות שהוא נחשף אליהם. לצערי אברה חצה את הגבול מול עיניהם של כוחות הביטחון שלא עשו דבר לעצור אותו”.
אילן המשיך: “ביום שישי הקרוב ימלאו 2000 ימים שאברה -האור- של המשפחה נמק בשבי החמאס. 2000 ימים ארורים, חמש וחצי שנים שאין לנו אות חיים או מידע על מצבו הנפשי והגופני. האם הוא בריא או חולה? האם הוא זוכה לטיפול אנושי? 2000 ימים של חוסר וודאות. האם ככה היו מתייחסים לילד לבן מקיסריה או מכפר אחים, שהיה חס וחלילה מגיע לעזה? מה פתאום. המדינה הייתה מתהפכת. המנהיגים שלנו היו מפעילים לחץ. אבל אברה הוא אתיופי. ולכן הוא שקוף.
“הסוגיה של אברה הינה מקרה הומניטרי ממדרגה ראשונה. אזרח חף מפשע שמוחזק בשבי בניגוד בניגוד לכל אמנה או חוק בינלאומי, בניגוד לכל מנהג אנושי. ראש הממשלה וראשי המפלגות מפקירים את השבויים והנעדרים, הם מתעלמים מכאב וסבל המשפחות. אין שום עשייה למענם ולזכותם, אין שום דרישה או לחץ על הקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות האדם לעזור בשחרורם. בושה וחרפה! ממשלה שמתביישת לדרוש את השבתו של אזרח חסר ישע. אני כבר לא מדבר על עסקאות ושחרורים, אבל להשיג מידע, לדווח על מצבו, ביקור של הצלב האדום משהו? כל דבר שאסירי חמאס מקבלים גם אנחנו צריכים לדרוש. לא יתנו לא יקבלו. הפסקנו להאמין לממשלה ולפוליטיקאים. חוץ מדיבורים והבטחות לא ראינו שום דבר”.
