סוגיית חמ"לי התצפית הקדמיים בגזרת עזה אינה המוקד הבלעדי של הכישלון המדיני והצבאי ב-7 באוקטובר. גם סוגיית המגדר אינה הסוגייה הבלעדית או המרכזית בחקר אותו כישלון. אולם חקר תפקודם של נשים וגברים בגזרה זו יסייע לחשוף כמה כשלים לא מבוטלים שהובילו לאסון. לתיעוד ולתובנות הנובעות ממנו יש חשיבות גם לחקר המחדל המדיני והצבאי וגם למעמדן של חיילות בצה"ל ולהכרה בתרומתן לביטחון המדינה.
צוות רב-תחומי של שלוש אזרחיות אקדמאיות, פרופ' אילת הראל, המשנה לדיקנית הפקולטה למדעי החברה והרוח, סביונה רוטלוי, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר ופרופ' שיר דפנה-תקוע מהמכללה האקדמית אשקלון, הובילו באופן עצמאי תיעוד מעמיק של חיילות בחמ"לים בגזרת עזה, לשם בירור עובדתי מקיף ומעמיק של היבט מסוים במחדל הגדול בתולדות המדינה.
למעלה מ60 ראיונות מקיפים נערכו לטובת הדו"ח באמצעותם התבררו היבטים שונים של אופי השירות בחמ"לי התצפית בגזרת עזה, התנהלות הצבא מול החיילות בהקשרים כגון ביטחון וחוסר ביטחון, הגנה, מיגון, תנאי השירות, נשיאת נשק, מיקום החמ"לים ועוד. עם המרואיינים והמרואיינות נמנו תצפיתניות, מפקדות תצפיתניות, סמלות, ממ"יות, קצינות וקצינים בדרג בכיר, הורים ובני משפחה של חיילות בחמ"לי תצפית, מהם ששכלו את בנותיהם בנחל עוז, ומהם הורים של חיילות ששירתו בתפקידים אלו בחמ"לים אחרים בגזרה. נוסף על הראיונות כלל התיעוד ביקור ארוך ומקיף בבסיס נחל עוז ובאזור והצלבת מידע עם כתבות ופרסומים נוספים בנושא.
השיח על חמ"לי התצפית שהתפתח בחברה הישראלית בעקבות התקיפה הנרחבת של חמאס הוא שיח מבורך, אולם הנרטיב שהתקבע" הכול קרה כי לא הקשיבו לתצפיתניות", אינו ממצה את כל היבטי הנושא ואף מטעה היות והוא מקטין אותן ואת פועלן וממעיט בערך התפקיד. דו"ח זה מציג תמונה מורכבת בהרבה של השתלשלות האירועים, של מעמד התפקיד ושל הטעון תיקון.
"יש להבחין בין תחושת החיילות שלא הקשיבו להן, כפי שתוארה בכמה מהראיונות, ובין השאלה הקרדינלית המהותית למי הועבר המידע, מה נעשה בו ומדוע הוא לא תורגם לשינוי מדיניות. מן הממצאים שלנו עולה שהמידע הועבר הלאה ונדון בדרגים גבוהים יותר בחילות שונים ובפורומים שונים, אך אין ביכולתנו לקבוע היכן נעצר. יש לבחון זאת בקפידה במסגרת ועדת חקירה ממלכתית", סיפרה פרופ' הראל.
כיוון שהמחדל היה גדול כל כך וגרם לאבדות רבות כל כך, אין להסתפק באמירות כלליות אלא יש להעמיק ולחקור את שאלת האחריות ואת חלקו של כל גורם בנפרד בהשתלשלות העניינים שהובילה ל 7- באוקטובר. כמה תובנות מרכזיות עולות מהתחקיר העצמאי:
- חיוניות הוויכוח ואפשרות השיח גם במערכת היררכית–
המילים "זה רק תרגיל", "חמאס מורתע", ו-"הם רק מתאמנים", חזרו ונשנו לאורך כל הראיונות. הסתירה המובנית בין ארגון צבאי היררכי ובין נחיצותו של מרחב שבו אפשר להעלות לדיון כשלים או חולשות פוטנציאליות בולטת לעין. בזירה שיש בה אלימות מתמשכת והתרעות רבות שבסופו של דבר אינן מתממשות, קשה מאוד להיות "ערוכים לכל תרחיש". אבל למרות הקושי – חשוב להיות ערוכים.
- ביטחון, חוסר ביטחון והגנה-
"בסופו של דבר לימדו אותנו איך לשמור על הקיבוץ ואיך לשמור על המוצב והגזרה, אבל לא איך לשמור על עצמנו", (מרואיינת מספר 31).
המוצבים והחמ"לים לא היו מוכנים לפשיטה בפועל, במיוחד בחטיבה הצפונית. הכוחות בנחל עוז ובגזרה היו מעטים מדי, ותומכות הלחימה לא ידעו מה עליהן לעשות בעת פשיטה בשעה שהן אינן במשמרת בחמ"ל. אחדות העידו שנאמר להן ללכת לחדר האוכל, אחרות אמרו שהנחו אותן לרוץ למיגונית הפתוחה. לחיילות המוצבות במשמרת לא ניתנה הנחיה כיצד לשמור על ביטחונן האישי בזמן חדירת מחבלים, כי החמ"ל בטוח לכאורה וחיילים לוחמים אמורים להיות בנמצא ולהגן עליהן.
אחד הדיונים המרכזיים הנוספים שהתעוררו בעקבות 7 באוקטובר נסב על השאלה אם יש לצייד את תומכות הלחימה בגזרה ובחמ"לים בנשק אישי. רובן הגדול של המרואיינות ציינו כי התצפיתניות עצמן אינן צריכות לשאת נשק, אך בגלל המיקום הרגיש, הסמוך כל כך לגבול, מפקדות מדרגת פיקוד מסוימת ומעלה צריכות להיות חמושות. טכנאיות ונגדיות שעוסקות בין היתר בתיקונים על הגדר, חייבות גם הן לשאת נשק. סוגיית הנשק תלויה במידה רבה במשתנים נוספים: אילו נמנעה הפשיטה מראש בעקבות הידיעות וההתרעות שהועברו, אילו היו בגזרה די כוחות לוחמים להגן על החיילות, אילו עמדו לרשותן מיגוניות מתאימות, ייתכן שלא היו מרבים כל כך לעסוק בנושא זה.
- הודעות על היעדרות ו/או על מוות-
"במהלך השבעה התקשרו ואמרו לנו שהיא עדיין נעדרת", (מרואיינת מספר 21).
רבים מבני המשפחה והסביבה החווה את הטראומה של אובדן תומכות הלחימה מנחל עוז חוו דבר מה נוסף: תחושה עמוקה של פציעה מוסרית שנובעת מתחושה של בגידת הממשלה באזרחים ומכישלון הצבא בהגנה על החיילות. הצבא נהג בבני המשפחות של חיילות האיסוף מנחל עוז בדרך שראויה לגנאי. ידוע כי ניטשו קרבות עזים שנמשכו זמן רב, וידוע שעבר זמן רב עד שהצבא הבין את המתרחש. בכל זאת, לצבא אמור להיות מנגנון מסודר לטיפול באירוע רב נפגעים שיש בו מספר רב של אבדות. פציעה מוסרית עלולה להחריף פוסט-טראומה של אזרחים ולוחמים. ההורים השכולים אינם מרגישים נבגדים רק משום שהממשלה והצבא הפקירו את בנותיהן מלכתחילה, אלא גם כי במשך ימים ארוכים המפקדים ממערך האיסוף ומיחידו נוספות נאלמו דום ולא ענו לפניותיהם כשהתחננו לדעת מה עלה בגורל בנותיהם.
- התרעות-
"לא ידענו, שיערנו שתהיה אולי חדירה ליישוב, שניים, אולי תהיה חדירה של כמות קטנה של מחבלים, איזה עשרה חטופים, משהו כזה". ואני שואלת אתכן (פונה למראיינות), אם זה עשרה חיילים, אם זה שני יישובים, אז זה לא נורא?" (מרואיינת מספר 56, אחות שכולה של תצפיתנית)
כמה מהמרואיינים, בעיקר מקרב ההורים, טענו שלא הקשיבו לתצפיתניות, אך מרואיינות ומרואיינים אחרים טענו כי המידע הועבר הלאה בוודאות ונדון בדרגים הגבוהים ביותר והביאו בחשבון היבטים נוספים כגון מבנה החיל והקשרים עם המודיעין ועם הגדודים הגזרתיים. כך למשל נלקחה בחשבון מדיניות ההכלה של ישראל והצבא בנוגע להפרות הסדר בגזרה, שינוי מדיניות התגובה של צה"ל בשנים האחרונות להתקרבות של עזתים לגדר ומורכבויות ההיררכיה והתפקוד בצמרת המודיעין, ברמה המבצעית וברמה המדינית.
מהתיעוד עולה כי הכישלון הצבאי אינו רק כישלון מודיעיני. נוכח ההתחממות שנצפתה בגזרה הדרג המקצועי והטקטי יכול היה לדרוש לתגבר את הגזרה כדי להגן עליה כראוי ולמגן את מחנה נחל עוז. אילו עשה כן, היה מתאפשר להתכונן טוב יותר להגנה מפני פשיטה מבחינת כוחות וריענון נוהלי פשיטה, חדירה למחנה וכוננות. בדרג המדיני ובדרג הצבאי גם יחד השתרשה התפיסה שחמאס אינו מעוניין בהסלמה, למרות ההתרעות שהעידו אחרת.
- גדודי האיסוף, מבנה חיל הגנת הגבולות ותנאי השירות-
"הן חיילות של אף אחד, כי מבנית הן של אף אחד. אז אם מבנית הן של אף אחד, אז ברגע האמת, אין סיכוי, זה לא טבעי שיזכרו אותן. הן לא בראש, הן לא באוטומט." (מרואיינת מספר 15, אם של תצפיתנית בנחל עוז).
חיילת צעירה מגיעה לאזור עימות לתפקיד מורכב ומוטלת עליה אחריות כבדה מנשוא. היא לא התנדבה לתפקיד זה ובדרך כלל לא בחרה בו. התפקיד מאתגר ותובעני, היא לא תמיד מקבלת קרדיט על העשייה. בנוסף, עלו אתגרים המשפיעים על איכות החיים של החיילות ועל יכולתן לתפקד בצורה מיטבית. התנאים בחמ"לים (נוסף על נושאי המיגון שהוזכרו) לרבות זמינות המזון, מבני המגורים, התנאים הסניטריים והטיפול הרפואי, אינם תמיד תואמים את הדרישות המבצעיות מהחיילות ואת המשמרות הארוכות שלהן. עלו מורכבויות בסוגיית האחריות על תנאי אלו ביחידות השונות. למרות הקושי, ניכרת האחווה שנרקמה בין החיילות, שחיזקה אותן ויצרה הווי חברתי ייחודי ניכרת גם מקצועיותן, גבורתן ומסירותן לתפקיד.
- מגדר –
" הרגשתי שיש לי כמות ידע מטורפת, לכולנו, כמות ידע מטורפת, הרגשתי משמעותית. הרגשתי שיש לי ידע מטורף על גזרת שג'אעיה". (מרואיינת 32(.
אין בהיבט המגדרי כדי לספק הסבר מלא לשאלה האם לא הקשיבו לתצפיתניות ולחיילות המשרתות בחמ"לים הקדמיים בשל היותן נשים. המרואיינים נחלקו בדעותיהם בנוגע לאופי ההקשבה לחיילות בחמ"לי התצפית הקדמיים ולהערכה לתפקידיהן. עם זאת, היות שהתרעות רבות הועברו מגורמים שונים, חיילים וחיילות כאחד, ולא תורגמו למעשים, אין לייחס את ההתעלמות לכאורה להיבט המגדרי לבדו. התצפיתניות אינן אמונות על פרשנות המידע, לפיכך כשהן אינן מקבלות היזון חוזר על דיווחים שלהן, נוצר אצלן תסכול גם משום שהן חשות שעבודתן אינה מוערכת דייה, וגם משום שהמידע שלהן אינו מתורגם למעשים ולשינוי מדיניות. יתרה מזו, הן לא קיבלו קרדיט על תרומתן בשיח הציבורי ובשיח הצבאי.
"חיוני להביא את המידע שהועבר אלינו באמצעות הראיונות לידיעת הציבור כדי להפיק לקחים ולמנוע אסונות נוספים", אמרה סביונה רוטלוי. "ברור לנו שכאשר תוקם ועדת חקירה ממלכתית סיפור החיילות בחמ"לים הקדמיים יהיה חלק חשוב מניתוח הכשלים של השבעה באוקטובר. הממצאים מבוססים על המידע שנמסר לנו מנקודת המבט של המרואיינות והמרואיינים ששוחחנו איתם בעשרת החודשים האחרונים."
"פומביות ממצאי הדו"ח המפרטים את ממדי האסון, הטרגדיה האנושית והכישלון המדיני והצבאי, תאפשר לכל הגורמים המעורבים לקבל עליהם אחריות ולהפיק לקחים. כמו כן היא תאפשר לחיילות להנכיח את עצמן בתהליך ההחלמה האישי והלאומי ולחולל שינוי בעמדות כלפי השירות הצבאי שלהן וכלפי שירותן של נשים בצבא בכלל", סיכמה פרופ' דפנה- תקוע.
לקריאת הדו"ח המלא לחצו כאן.
◼️ לחדשות באר שבע והסביבה לחצו כאן
◼️ לקבוצת חדשות חינוך ואקדמיה לחצו כאן
◼️ לקבוצת חדשות מהארץ ומהעולם לחצו כאן
■ לקבוצת מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
