הימים האחרונים היו קשים מנשוא עבור בטי סימלמיץ, מהנשים היותר איכותיות וחייכניות בעיר אילת, כזו שלוקחת משימה ומבצעת עד תום ובהצלחה. אף אחד לא הכין אותה לרגע בו איומי החמאס יהיו ממשיים על בני משפחתה. לחדשות אפס שמונה היא מגוללת, בראיון מיוחד, את שעבר עליה מאז יום שבת השחור – היום שבו נרצחו כ-900 איש ו-2700 לפחות נפצעו ועד הרגע בו נפגשה עם אחותה – שהגיעה לאילת צצוחר שבמועצה האזורית אשכול.
“בשבת בבוקר התעוררתי בסביבות השעה 6:45 לקראת יום רגוע, כשבתכנון לצאת לפסטיבל תיאטרון הרחוב בטיילת ובערב לאירוע העירוני של הקפות שמחת תורה בעיר. בעודי במיטה, פתחתי את הטלפון הנייד ואני רואה שנכנסות הודעות בקבוצה המשפחתית שלנו. יוסי, אחי הצעיר שגר בדימונה שואל “האם כולם בסדר?”. חגית, אחותי הצעירה שמתגוררת ברמת-גן עונה “אנחנו בסדר, מה זה?? זה לא מפסיק” ודורית, אחותי הגדולה שמתגוררת ביישוב צוחר במועצה האיזורית אשכול כותבת “אצלנו רועש מאוד, יורים ללא הפסקה” אחי מוסיף וכותב “מלחיץ, דיברתי עם אבא הוא בסדר” (אבי בן 80 מתגורר בבאר-שבע). אני קמה מהמיטה, מנסה להבין מה אני רואה ומיד פותחת את הטלוויזיה ורואה שכל המסך מלא בהתראות על נפילות… אשכול, רמת-גן, באר-שבע ודימונה – הלם!!! מיד התחלתי עם שיחות טלפון לוודא שכולם באמת בסדר ונצמדתי למסך ולדיווחים.
מה עבר לך בראש ברגע ששמעת על המקרה?
מיד הבנתי שהפעם מדובר במשהו גדול ועוצמתי יותר, מתקפת טילים על ישראל. כמובן שהתחילו הפחד והדאגה לכל בני המשפחה וככל שעברו הדקות הבנתי שהמצב הולך ומחמיר ושזה מרגיש כמו מלחמה… שידור חוזר למלחמת יום הכיפורים. היום אני מבינה שזה הרבה יותר קשה, כואב וטראגי.
האם התכתבת עם אחותך? מה אמרה?
“כעבור שעה התכתבתי עם אחותי ושאלתי מה איתם – היא, הבת שלה והבת שלה והבן, אשתו והבת התינוקת שלהם. היא כתבה שהם סגורים בבית, יש סגר ואי אפשר לצאת – “מחבלים בכל מקום, השתלטו על היישובים”. במקביל למה שכבר דיווחו נכנסתי ללחץ ולחרדה. כתבתי לה שיתארגנו לצאת לכיוון אילת, והיא ענתה שאין סיכוי לצאת ושבאמצעות קבוצות הוואטסאפ היישוביות הקיבוצים צמודי הגדר במצב קשה. חטופים, שבויים, הרוגים, פצועים… שהיישובים נכבשו ושיש סכנה גדולה!
מה עבר עלייך בשעות אלה?
הדאגה לבני המשפחה שלי ובפרט לאחותי השתלטה עליי! לא הצלחתי לעכל את גודל האסון שהתחיל להתברר, לא הצלחתי להכיל את המידע שזרם, התחלתי להבין את גודל האסון! כשדיווחו שבכל האיזור יש מחבלים דאגתי ולא יכולתי לדמיין מה עובר עליהם בזמן הזה… עוד יותר נחרדתי לראות שרבים מבקשים עזרה וסיוע ואין מי שיגיש להם אותו, הם לבד במערכה בעוד המחבלים כובשים יישוב אחר יישוב.
במקביל לזה נכנסנו למצב חירום באילת ולאחר הערכת מצב שקיים ראש העירייה, אלי לנקרי, הוחלט לבטל את האירועים שתוכננו ונכנסנו להיערכות. כמי שבתקופת הקורונה הפעילה מספר מיזמים בעיר והייתה פעילה במערך העירוני, היה לי ברור שיש להיערך מיד למתן מענים לתושבי העיר וגם לתושבים רבים שיגיעו לעיר מרחבי הארץ. פתחנו חמ”ל מקומי ויחד עם חברות וחברים התחלנו לתפעל אותו: ארגון הסעות לחיילים שהוקפצו, שיחות עם תושבים מבוגרים בודדים, תכלול מעני דיור למי שעתיד להגיע לעיר ולטפל בכל מה שנתבקשנו לסייע.
זה עזר לי להפיג במעט את החרדה והדאגה למשפחה. תוך כדי תנועה התעדכנו בקבוצת המשפחה אחת לשעה, לוודא שכולם בסדר. ההודעות מאחותי היו נוראיות… “רעשי מלחמה”, “כיתת כוננות השתלטה על היישוב”, “לא מאמינה שתפסו אותנו ככה, כמו במלחמת יום הכיפורים”, אתם לא מבינים כמה אזרחים הרוגים יש” וכשחיברתי את זה עם המידע בתקשורת – נחרדתי!!! בכל הזמן הזה, אנחנו בודקים שהם בסדר, שיש מישהו שמדבר איתם ומתקשר איתם, לא האמנתי לדיווחים ששידרו בהם אנשים פונים לתקשורת לבקשת עזרה במשך שעות ואין מי שמגיע אליהם. ושוב באילת, אנחנו מגוייסים מסביב לשעון כשכל אחד ואחת ממונה על תחום הקשור לטיפול בתושבי העוטף שהגיעו לעיר – מקומות לינה, ארגון מאגר מוצרי הגיינה, אוכל לתינוקות, טיטולים, בגדים, ניהול מתנדבים שרוצים לעזור, טיפול בנגישות ועוד… למרות הלב שנשבר והכאב הגדול לנוכח האסון שמתגלה בכל רגע, התרגשתי מקהילת העיר שלנו – כל כך הרבה אנשים טובים שמגוייסים לסייע בכל שנדרש – חימם לי את הלב וחיזק אותי! ובסוף כל יום, שוב מול הטלוויזיה… בקושי ישנה, המומה מהמידע וחרדה לגורל אחותי – משבת בבוקר ועד שלישי בבוקר הם היו בממ”ד, לא יצאו משם!!!”
מתי הבנת שמדובר באירוע ככ גדול, שאחותך ניצלה מהתופת?
“כשסוף סוף היא הודיעה שהם יוצאים, נשמתי לרווחה. היא אמרה שהם יוצאים מהאזור בליווי צבאי. שוחחנו במהלך הנסיעה ואז היא סיפרה שהליווי הצבאי היה מאסיבי, עם כלי צבא חמושים, דרך בסיסים צבאיים… ובדרך… שדה קרב חרוך… גופות וזוועות. ממה שהיא סיפרה הבנתי שזאת פשוט שואה! כמה זוועות, כמה חברים הם איבדו, כמה אנשים שהיו חלק מהחיים שלהם כבר אינם… ילד מהגן בו עובדת אחיינית שלי נחטף, תינוקת שהייתה בגן עם הנכדה שלה נרצחה, חבר לעבודה שאיבד את ביתו במסיבה, ואני חושבת לעצמי – כמה קשה יהיה להם לצאת מהטראומה הזאת. אז הבנתי שהם ממש ניצלו מהתופת”.
מה היה המשפט הראשון שאמרת לה כשראית אותה?
“כשנפגשנו, לא יכולתי לעצור את הדמעות. המשפט הראשון היה “תודה לאלוהים שאתם כאן”. הרגשתי שירדה לי משקולת מהלב שגם ככה כואב ושבור מכל המצב”.
מה כוונותיה לעתיד? האם להישאר באילת / במקום אחר? לחזור לעוטף?
“כבר זמן רב אני מנסה לשכנע אותה לעבור לגור באילת ולהיות קרובה אליי ואל אחי שמתגורר פה. אני בטוחה שאחרי שהם יירגעו ויעכלו את מה שהם עברו הם יחליטו להישאר פה… אין להם לאן ולמה לחזור!”
◼️ לקבוצת החדשות באילת והערבה לחצו כאן
תגובות לכתבה – בפייסבוק – לחצו כאן
